הצלמת – פרק 3 – בואו נדבר על הריון
פודקאסט הצלמת – פרק 3 – בואו נדבר על הריון.
שלום וברוכות הבאות לפודקאסט הצלמת.
פודקאסט על הצמצם, הקליק, משפחה ועל כל מה שעושה לי ולכן טוב.
דמיינו, סלובקיה, מלון עם כל מה שאנחנו צריכות, ספא, אוכל סביר, סבונים עם ריח טוב, ומסאז׳..
מחליט בעלי שזה זמן טוב לעשות בדיקת הריון רבע שעה לפני העיסוי, מה רואים? חיובי חלש, כמו קורונה רק יותר מסובך.
היות ולא היינו בטוחים התייעצנו עם המעסים שאמרו בעיקר נלטף אותך בשביל 80 יורו, בכיף.
אז ככה, גיליתי שאני בהריון בערך שבוע 6, הריון בסיכון, הריון מרובה עוברים..
אגב הייתי בטוחה שמדובר בשני בנים מרוב בעיטות וקפיצות..
השליש הראשון היה מלא בכל טוב (בחילות, ירידה במשקל ולא בקטע טוב, אפילו שוקולד לא הסכמתי לאכול וקפה לא יכולתי לשתות).
יחד עם הבשורה המטלטלת הזאת על שני עוברים, נודע לנו שאנחנו עוברים בקרוב לגרמניה.
סך הכל רציתי לראות שהכל תקין, הכל הסריח לי, היו לי סחרחורות התכווצויות ותופעות מעניינות אחרות, מפה לשם אני בתור לקופת חולים, ממתינה שעתיים לרופא, בזמן הזה מישהו מצא לנכון לקלף תפוז בגודל בלון ממש מולי ואני מתאפקת לא להראות לו מה אכלתי בצהריים.
מגיע התור, נכנסת לרופאה תוך הבנה שכנראה אני בהריון, והיא, עם החלוק הלבן, מבשרת לי שיש לנו שני עוברים, איפה בעלי לכל הרוחות? אני בוכה, לא מבינה למה באותו יום מצא לו זמן להגיע מאוחר.
התקשרתי אליו, שאלתי: ״יושב?״, הדממה הייתה ארוכה אך ההלם והאושר התערבבו יחד לשמחה אחת גדולה.
ההורים שלי היו בהלם
.
ההורים שלו נקרעו מצחוק
.
כך עברנו לגרמניה בשוק ובצחוק.
אם שאלתן, הטיסה הייתה נוראית, קונקשן קשוח בוינה, נרדמתי כמו קבצנית על הספסלים עם הדבר המציק הזה באמצע שקיים בכדי למנוע מכל ההריוניות להתרווח קצת, מה קרה?!
השליש השני באמת שעבר בקלילות, בין שלג לשופינג והרבה זמן שינה.
השליש השלישי, קמה בחמש בבוקר, מקפלת כביסה ומדליקה את האיי רובוט פעמיים ביום, מנסה למצוא תכלית בכל שמירת ההריון הזו, והכי גרוע, לא מצליחה לישון צהריים!
ההריון התקדם עם אוכל טוב, יציאות, שינה ומחנק בגרון (הרגשתי אותן עולות לי עד קנה הנשימה, בעיטות מצד ימין ומצד)
.
מתה על השאלות, אבל איך את מבדילה? איך את יודעת מי זו מי?
אני יודעת!!! יש אחת בצד ימין לעתיד תקרא אגם ויש את צד שמאל לעתיד תיקרא מיה) זה לא כל כך קשה להבין.. כשזה כואב, את יודעת בדיוק מאיפה זה).
אם כבר תשאלו אמהות לשלישיה. דרך אגב, אם תאומות זה קשה, שלישיה זה קשה פי 8 לפי חוק החזקה. לא חזקה במתמטיקה, אבל זה 2 בחזקת כמות הילדים שיש לך באותה לידה.
אז הבנות נולדו בניתוח קיסרי מתוכנן בשבוע37 ויומיים – לא, הן לא קיבלו אזרחות לכל מי ששאלה את עצמה.
מסביבי 30 רופאים ורופאות, דיברו בכל השפות, רק לא אנגלית, כמה מרדימים, סטודנטים, מתלמדים, סטאז׳רים, סניטרים, אחיות, אחים, ומנקה חלונות. בסוף לא כל יום יש לידת תאומות בגרמניה.
הניחו אותן באותה מיטת אמבטיה (לא מחיסכון, אלא כי זה הדבר הכי מדהים שתוכלו לתאר לכן), בכיתי, צחקתי, הייתי עייפה, גמורה! ופה, רק מתחיל הסיפור.
עכשיו חדל צחוקים, זו הייתה חוויה קשה וממש לא פשוטה בלשון המעטה, פיזית וריגשית.
יחד עם העובדה שהמשפחות הגיעו אחת אחרי השנייה, השפה, רחוקה מלהיות נעימה וממש לא כולם יודעים אנגלית, ומה לעזאזל לי ולשתיים?
בואו, אני אחרי ניתוח שחתכו לי חצי בטן, שימו בצד רגע שילדתי, וילדתי לראשונה, אני בארץ זרה, אני אחרי ניתוח.
כל הגוף כואב, אמא בפעם הראשונה, ועוד אמא לשתיים ששוקלות שני קילו כל אחת, מצופה ממני להחליף, להאכיל…כאילו..רגע איפה אני בכל הסיפור?
הבטן מתכווצת ממש כמו בצירים, כאבי תופת, היית בטוחה שלא הוציאו את כל התינוקות מהרחם, בחיי. והבצקות ברגליים, לקום מהמיטה ולטפס על האוורסט זה אותו קושי, הגוף מנסה להחלים אבל הראש עוד לא מוכן לזה.
אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל אתן בטח מבינות. קיצור שמח.
אני זוכרת בוקר אחד אחרי הלילה הראשון שלנו בבית עם הבנות קמתי ושמעתי בכי של תינוקת בחיי שנבהלתי, לרגע שכחתי שילדתי.
היה לי קשה, הייתי מותשת, ולרגע לא הבנתי למה נכנסתי לזה ולמה בעצם עשיתי את זה לעצמי, חשבתי שאף אחד לא באמת מבין אותי, לא מצליחה להבין מה עובר עליי, למרות שכולם היו סביבי, זה לא היה מספיק.
אולי רק אמא לתאומים תוכל להזדהות עם ההרגשה והמצוקה הזו, לא כי באמת קרה משהו ברוך השם הבנות בריאות, אני בריאה, יש לי בעל תומך ומכיל אבל.. זה לא מספיק.
לקח זמן אבל התרגלתי להרגשה שאני אימא לשתיים, מודה, מצד אחד החיבור האמהי היה מיידי אבל לקח לי זמן לאהוב… הייתי בשבילן כמובן אבל, זה לוקח זמן.
ההבנה שהחיים לא יחזרו להיות מה שהיו – לא הייתה פשוטה עבורי. לקום מספר פעמים בלילה, לילות לבנים, האכלות לקחו זמן, הרדמות לקחו זמן, הכל לקח זמן.
למיה היה ריפלוקס סמוי.. נושא בפני עצמו שעד שעלינו על זה, התינוקת בכתה שהיא רעבה אך לא יכלה לאכול, היא עלתה במשקל אבל לא הייתה אוכלת מספיק – זה היה נורא.
תחשבו על לצאת לטיול עם שתי תינוקות.. לארגן אותן.. קור כלבים בחוץ, גשם, להאכיל ולהחליף, להוריד מעילים בקניון, לשים מעיל ביציאה, אחת נרדמת, השנייה מתעוררת, שלא נדבר על מסגרות בגרמניה שלא ניתן להכניס תינוקות לפני גיל שנה.
כל זה היה ממש אחרי הלידה, ואז משהו השתנה.. לא זוכרת להצביע על מה, לא יודעת, פתאום הכל השתנה, ממש לטובה, תוך אולי כמה שבועות, זה פשוט קרה.
זה הסיפור שלי, אולי אתן מזדהות ואם לכן הכל עבר חלק, תראו בעצמיכן ברות מזל!
יש אימהות שחוות את זה באופן חד יותר, קשה יותר ואפילו מסוכן יותר, אתן לא אשמות שזה קרה לכן, אין לכן במה להתבייש. כולם היו מכילים מסביבי, כולם הבינו, עזרו, אבל זה פשוט לא היה מספיק, תבקשו עזרה, תשקיעו בנפש שלכן, תחפשו סימנים שמעידים שמשהו לא בסדר, תרימו דגל אדום.
האמת היא שאני לא מקצועית בתחום בכדי לדעת או להעביר לכן את כל הסימנים המקדימים, אבל תהיו מודעות ותקראו מתי אמורות להידלק אצלכן נורות אדומות ותדאגו שכל מי שקרוב אליכן רואה את הדגלים, תכינו את הבעלים והעיקר שתדברו על הדברים.
הא כן, איפה הייתי?
סלובקיה, יום אחרי המסאז׳, הגענו למקום בשם ״גן העדן הסלובקי״, בהחלט גן עדן, יער מדהים עם מלא עצים, בולי עץ שבורים, פכפוך נחל זורם ואני עייפהההה ולא מבינה למה.
מתחילים ללכת יורדים בסולם, עולים על גזעי עץ, מדלגים בין אבנים בכדי לא להיכנס למים (בסוף נכנסו עד הבטן..), מגיעים למקום רחב ידיים, אני מרימה את הראש, פותחת עיניים וחוטפת פצצה מענף ענק לתוך הראש, בוכה ומעט מסוחררת, מסיימים את הטיול בהליכה איטית, כאובה וכועסת של 3 ק״מ בה לא החלפנו מילה – כי מי לוקח אותי ל10 ק״מ טיול בזמן שאני בהריון?! אחר כך לא מצאנו את הרכב, בקיצור, היה כייף.
למה אני מספרת את כל זה?
הסיבה הפשוטה היא שאני חושבת שאנחנו האימהות ענקיות מהחיים, מסוגלות לעשות הכל, לקום בלילה ויחד עם זאת לתפקד במהלך היום (למרות שהוא גם קם לפעמים, אנחנו עדיין שמועות הכל) להאכיל בו ובו זמנית להחליף טיטול, לדאוג שהכל מתפקד כראוי ולחשוב על מיליון ואחד דברים כדי שלהם ולבית יהיה טוב, נעים ונוח.
מבלי לחשוב על כך, מיד אחרי שהתחלתי במסע המפרך מאוד להתמקצע בעולם הצילום, יצא שנמשכתי מאוד לתחום צילומי ההריון מתוך ההבנה העמוקה שהגוף שלנו הוא דבר מדהים, שאנחנו חזקות ומהממות, שאנחנו יכולות לסחוב על עצמנו הכל, ללדת, להבין ולהכיל, לשנות צורה, עם או בלי בטן, אנחנו מדהימות.
התמונות לא נועדו לתעד כמה היית מהממת בהריון, את מהממת, בזה אין ספק. התמונות נועדו להזכיר לך שאת מדהימה וחושנית, שצילומי הריון הם אינם כאלו, הם צילומי השראה, צילומי כוח, צילומי עוצמה, זה מה שזה. ככה פשוט.
זהו להיום, נשוב וניפגש בנות בפעם הבאה, עד אז, מוזמנות לכתוב לי באינסטגרם או בפייסבוק, אל תשכחו לדרג אותי באפליקציה בה אתם שומעים את הפודקאסטים שלכן – חפשו סטודיו מורי.
שיהיה לכן יום מהמם.
Sorry, the comment form is closed at this time.